משנת ארץ ישראל על משנה שבת ט״ז:ז׳

7 כופים קערה עליהם על גבי הנר – מותר ליתן קערה שפיה למטה על פי הנר הבוער. בשביל שלא תאחוז בקורה – כדי שלא תאחוז האש בקורת הבית, משום שנהגו לתלות את הנר על קורת הבית, ואם הוא קרוב מדי לקורה, עלולה האש לאחוז בקורת הבית ולהתפשט לכל הבית. בתלמוד הבבלי נאמר במקום אחר במסכת שבת שמשנתנו עוסקת ב"בתי גחיני =בתים נמוכים", שהשרפות שכיחות בהם בגלל הקרבה היתרה של הנר לקורות הגג מג ע"א. רש"י ומפרשים אחרים אומרים שמותר לכפות כלי על הנר בתנאי שלא יכבה אותו. עוד אומר רש"י שסוגיית הבבלי שם מסבירה את האמור במשנתנו שגם מי שסבור שאסור ליטול כלי בשבת אלא לדבר הניטל בשבת, יקיים את משנתנו בצריך למקומו. בדרך זו, מסביר הבבלי את הסתירה בין משנתנו לבין רבי יצחק, האומר שאסור ליטול כלי בשבת אלא לדבר הניטל בשבת. אך קשה להתאים הנחה זו לפשוטה של משנה, שהרי המשנה מתירה לכפות את הקערה מפני סכנת הדלקה בלא להתנות את ההיתר בצורך למקומו.

8 ועל צואה שלקטן – ואף על צואה של קטן מותר לכפות קערה בשבת. ונראה שהתקשו שני התלמודים בשאלה מדוע התירו חכמים לכפות את הקערה על גבי הצואה, והרי אפשר לפנותה. והירושלמי נותן טעם להלכה ואומר: "באילין רכיכה =בצואה רכה, שלא יבואו לידי מירוח" טז סע"ד. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי הוצע תחילה לקרוא: "על צואה של תרנגולים מפני קטן", אלא שמיד נשאלה שאלה נגד 'תיקון' זה, הרי זה מעין "גרף של רעי", שמותר להוציאו. על כן העמידו שם את המשנה באשפה שבחצר, שהאדם אינו רשאי להוציאה, מפני שאינה לפניו קכא ע"ב. משום כך פירש הרמב"ם: "ולא דבר כאן אלא בצואה של תרנגולין. אם היתה בחדר הבשול והשירות, כופה עליה כלי במקומה, שמא יכנס נער קטן שם ויתלכלך בה, ולפיכך קראה צואה של קטן. רצה לומר שמשחק בה הקטן".

9 פרשנויות אלו אינן כפשוטה של משנה. משנתנו מלמדת שאף על פי שהאדם רשאי לפנות את הצואה של הקטן מן הבית, אם איננו רוצה לעשות זאת מכל סיבה שהיא, רשאי הוא לכפות כלי ולהצניע בכך את המפגע. לזמן קצר או ארוך.

10 ועל עקרב שלא תישך – כופה קערה על העקרב שלא תעקוץ, ואין בדבר משום צידת העקרב בשבת. במשנת עדויות נאמר: "ועל הצד נחש בשבת - אם מתעסק שלא ישכנו, פטור; ואם לרפואה, חייב" פ"ב מ"ה. נמצא שההלכה שנאמרה במשנתנו תואמת להלכה שנאמרה במשנת עדויות לפני רבי ישמעאל ונתפרשה בידי רבי יהושע בן מתיא, שהתירה להרוג נחשים ועקרבים בשבת. והנה הברייתא בבבלי אומרת אחרת: "ההורג נחשים ועקרבים בשבת, אין רוח חסידים נוחה הימנו". ודחה רבא בר רב הונא את הדברים הללו בתקיפות, ואמר: "ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם" קכא ע"ב. ברור שהותרה הריגת עקרבים בשבת ורוח חכמים הייתה נוחה מזה, והחידוש במשנתנו הוא שמותר גם לצוד אותם על ידי כפיית הקערה עליהם, משום שהצידה נעשית לצורך, משום שיש סכנת מוות בעקיצתם.

11 החסידים הם קבוצה חברתית-דתית מוגדרת שפעלה בחברה היהודית, אנשי חסד שהקפידו על שמירת מצוות ונהנו מהילה של אנשי קודש. יוחסו להם סגולות ריפוי ועשיית נסים. המפורסמים שבהם היו חוני המעגל וחנינא בן דוסא, שניהם לא זכו לתואר רבי, אך זכו להערצה וכבוד בציבור. חכמים הכירו בסגולותיהם אך גם מתחו עליהם ביקורת. הם השתייכו לעולם הפרושי, אך היו להם גם הלכות משלהם שנקראו בשם משנת חסידים. אחת מן ההלכות המיוחדות להם היא ההחמרה בדיני פיקוח נפש, וכצפוי הם לא הסכימו עם הכלל שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות, ובעצם ציפו לנס שיציל אותם. ואכן מספרים עליהם מעשי ניסים כאלה. ויש לכך ביטוי בהלכה שלפנינו ובהלכה שאסור להפסיק את התפילה, "אפילו נחש כרוך על עקבו" ברכות פ"ב מ"א. הלכה עקרונית זו אכן קשורה במעשה נס שקרא לחנינא בן דוסא שנחש נשכו והנחש מת.

12 אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב – שכפו קערה על עקרב בשבת. המסורות על רבן יוחנן בן זכאי מתקשרות לשלושה מקומות: ערב בגליל התחתון, ירושלים לפני החורבן ויבנה לאחר החורבן. מסתבר שלפני שהגיע לירושלים, גר ר' יוחנן בן זכאי בערב. כשחלה בנו, ישב לפניו רבי חנינא בן דוסא, אף הוא בן העיר ערב, הפציר בו ריב"ז שיבקש עליו רחמים שיחיה בבלי, ברכות לד ע"ב; בראשית רבה, פ"ו עמ' 84, ועוד. ואמר: חושש אני לו מחטאת – שמא הוא חייב חטאת משום שצד בשבת. מטבע הלשון שלפנינו, חושש אני, אין משמעו בלשון חכמים אני מפקפק או אני חוכך בדעתי, אלא קרוב ביותר לקביעה ודאית. בספרות תנאים ואמוראים, בא תמורתו חוששין לו. ובכתובת רחוב נאמר: "וכל מה שקנו ישראל, נאסר", כלומר שהוא הופך להיות חלק מתחום ארץ ישראל, ואסור משום שביעית ומעשרות. ונאמר בה בהמשך: "ואם יש מקום שקנו אותו ישראל, חוששין רבותינו", כלומר אוסרים אותו. והוא מצוי אף בספרות ההלכתית של ארץ ישראל בתקופת הגאונים, ספרות המעשים. לפנינו עדות בעלת חשיבות גדולה לרציפות השימוש במונחים בעולמו של בית המדרש.

13 צירוף הלשון חוששין לו מביע תפיסה דתית המלווה בהקפדה על קיום המצוות בחרדת קודש. חכמים מכירים את מגבלות עצמם: הם אינם יוצרי ההלכה, אלא מפרשיה ומוסריה. אם יתירו חכמים דבר אסור, אין להם מחילה, וחששם מפני עונש משמים או מפני האיסור משמים, מביא אותם בהכרח לאסור לעתים מתוך חומרה. מובן שאין זו התפיסה היחידה המצויה בספרות חז"ל ביחס לתפקידם של חכמים וביחס לכוחם. לא נאריך לדון בעניין זה, ונסתפק כאן בציון הביטוי הלשוני לתחושת צניעותם של חכמים, אחריותם ויראת ההוראה שחשו כלפי הסמכות שניתנה להם.

14 גם להלן חוזר רבי יהודה על לשון זו: "ולא יקבנה מצדה =את החבית בשבת. ואם היתה נקובה, לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת" פכ"ב מ"ג. רבי עולא מוסיף למשנתנו: "שמונה עשר שנין עביד הוי יתיב בהדא ערב, ולא אתא קומי אלא אילין תרין עובדיא =שמונה עשרה שנים היה יושב בערב, ולא באו לפניו אלא שני מעשים אלו. אמר: גליל, גליל, שנאת התורה, סופך לעשות במסיקין" ירו', טו סע"ד. לכאורה, עולה מדרשת רבי עולא קינה על מיעוט לימוד התורה בגליל, אלא שראוי לומר שגם לגבי חכמים אחרים לא נאמר במשנה שבא לפניהם מעשים כי אם פעם או פעמיים ולא יותר, ורק על הנשיאים, רבן גמליאל ואחרים, מסופר שבא לפניהם מספר רב יותר של מעשים. לכן, אין ללמוד מן הדרשה הזאת דבר על מיעוט לימוד התורה בגליל בימי רבן יוחנן בן זכאי, המימרא מצטרפת למימרות אחרות שנאמרו על יהודה ועל נהרדעא שיש בהן קנטור של חכמים מיהודה על בני הגליל. ושל חכמי הגליל על בני יהודה. בדיקה מדוקדקת של העדויות בדבר לימוד התורה בעם ישראל, על מוצאם של חכמי תורה ועל מידת הקפדתם של בני גליל ובני יהודה על קיום המצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו מלמדת שהגליל לא היה ריק מלימוד תורה בימי רבן יוחנן בן זכאי. אמנם מרכז החיים היהודיים היה בירושלים שביהודה, אך הגליל היה שותף בעל משקל תרבותי-יהודי דומה לזה של יהודה. אדרבה, ממקורות רבים ניתן ללמוד שבגליל הקפידו על שמירת המצוות אף יותר מביהודה, וזאת אף על פי שבתי המדרש העיקריים היו ביהודה.

15 משפטים אלו מבוססים על בדיקה מפורטת של העדויות אותה ביצעו אלון ואבינו ש' ספראי. לנתונים אותם ריכזו מהמקורתו הספרותיים יש להוסיף את הממצא הארכיאולוגי. ביישובי הגליל מסוף ימי הבתי השני מצויים מקוואות וכלי אבן לא פחות מאשר ביהודה. זאת כולל מפעל לייצור כלי אבן שבכפר כנה שבגליל. מסתבר שבני הגליל מיעטו מלהשתמש בכלי יבוא, ואף לא ייבאו מזון מחוץ לארץ, כנראה בגלל שאלות הטומאה הכרוכות ביבוא מחוץ לארץ. כמובן שהתנהגות כזאת מבטאת גם ערכים לאומיים אחרים.